עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני המילים שלי, השורות הנקודות הסימנים.
אני השקט הפוצע והמחלים.
אני הכל. כל מה שתראו, ומה שלא.
אני חושך ואור, שמש וירח, אנשים וספסלים.

אני כותבת *בשבילי*. כותבת המון דם ויזע.
מה שתמצאו כאן לא יהיה יותר מאשר נפשי הפצועה...
וכוחותיי האחרונים הכתובים על גבי שחור לבן,
כאן בעולמכם הווירטואלי.
חברים
שמי הוא גיאMr.Nobodyמיכל
להתוודע
08/01/2018 19:57
שיפוצניקית
צועדת בשבילי הארוכים,
ראשי טמון באדמה
מפאת השנים. 
עיני העייפות יורדות ביראת כבוד,
מול חתכים ופצעים פתוחים. 

אני זועקת בשתיקות, 
ומכסה על הפגמים. 
בין קירות לבנים שהשתגעו,
ממילים אטומות שנטמנו,
עמוק בתוך מבט תמים. 

ולמדתי רבות,
אלחש לכם סודות. 
ורגליי הכבדות, 
ממשיכות במסע. 

יש שם אור, 
אולי בסוף או בהתחלה. 
והפתגם כבר ידוע. 
ישנם דברים שנעים בהם 
להתוודע. 

ובתהום אקרא לשלום,
אולי בין רכס ההרים
שהפך לסכנה. 
או שמא אקרא בין שושנות פורחים,
וכשהקיץ ישוב אכסה על המילים. 

ולמדתי רבות, אלחש לכם סודות...  

תוצאת תמונה עבור ‪art black and white‬‏
2 תגובות
גלים
04/01/2018 14:30
שיפוצניקית
חתיכת עץ באמצע הים, 
קרש אשר נסחף ונחבט בין גלים יפייפים.
דממה. 
רקיע כחול, על פני אדמה אפורה. 
מילותיי הלכו לאיבוד. 
ואני, אינני יודעת מי אני. 
עוד סיגריה לאוסף, עוד קופסא. 
והאוויר.. איננו נקי. 
חתיכת עץ באמצע הים. 
והנה חולפת עוד שנה. עוד קמט על פני שיוותר לעד.
והנה חוויות והנה אנשים והנה דלתות, 
הו.. אח. איך פעם היו רגעים.
חתיכת עץ באמצע הים. 
אדם בין אלפי אנשים. 
ואני, נחבטת עם החיים. עם זכרונות. עם רגעים. 
דממה. 
השמיים החליטו לדבר, הם מורידים טיפות כה גדולות 
וכבדות. 
והרוחות.. מטלטלות אותי, בקצה הים הכחול. 
רחוקה לי האדמה. רחוק לי הבית. 
נבל כאן הכל. 
או שמא הכל זו אני. 
עוד סיגריה לאוסף. עוד אוויר לא נקי. 
עוד קמט על פני שיוותר לעד. 
עוד זיכרון שלא יחלוף לעולם. 
עוד מילים מלאי אותיות. 
עוד. 
עוד שתיקות. 
עוד צעקות אילמות מנשמה רחוקה ועייפה. 
חתיכת עץ באמצע הים,
קרש אשר נסחף ונחבט בין גלים יפייפים. 

תוצאת תמונה עבור ‪art black and white‬‏
3 תגובות
הוא בשלו.
26/12/2017 08:13
שיפוצניקית
אני אומרת לו לא.
אבל זה כאלו לא בא בחשבון.
אני מזיזה אותו מעלי.
והוא אומר לי לסתום.
אוטם לי את הפה ונוגע בי.
אני זזה שוב.
והוא מושך אותי אליו.
אני אומרת לו - לא.
והקול שלי נבלע אי שם.
אני אומרת לא.
והוא כועס עלי.
ומטיח בי אשמה גוף ונשימות.

תוצאת תמונה עבור ‪art black and white‬‏
2 תגובות
חיבוק אחרון.
26/06/2017 19:48
שיפוצניקית
זו הפינה השבועית שלי, וכעת גם היא נלקחה. 
אני יושבת, עם מילים שאיבדו כל צלם. 
אותיות ששכחו צורתן. 

הוא שוב שלח את ההודעה החודשית שלו.
לעתים אני תוהה האם זה הגיוני שהוא שכח ממני, והלך לו לאחרת. 
אך אז, בו ברגע, הוא שולח את המילים הקטנות שלו שגורמות לי לרצות להכות אותו
ועם זאת לחבק אותו כל כך חזק. 
לעזאזל איתו. 
אינני יודעת למה ואיך הוא חדר אלי כך. אך משהו איתו מרגיש לי כל כך אני, ועם זאת,
כל כך לא.
משהו בו מהבהב לי בנורות אדומות, אך זה הופך מהר מאוד לשלהבת קטנה על נר ריחני. 
אתמול רקדתי על הבר, ושכחתי מהכול. שתיתי כל כך הרבה, שהמחשבות התבלגנו
ושכחו דרכן אל ראשי. 
הברמן ניגש אלי בחיוך וניסה לחלץ את מספר הפלאפון שלי, וכל שהדהד לי בראש היה-
הוא לא אתה. 

אבל אתה כמו כולם. וכמו ההוא שניסה קודם. 
השימוש במילים כל כך מופרז וקל לכם. שאינכם חושבים לעומק. 
אך אתה.. משהו בך עקף את המילים. 
הגעת עד אלי אז... חיבקת אותי כל כך חזק והבטחת שלעולם לא תעזוב. 
הבטחות... הרשו לי לגחך. הכל נלקח בעירבון מוגבל. 
לעזאזל. 
אינך יודע כמה אנשים אני דוחה בזמן האחרון, בנימוס וחצי חיוך, שברון לב קל
ומחשבות עליך.
האחרון שנתתי לו באמת כניסה לחיי, שהאמנתי שייקח ידי ויכנס איתי אל תוך "המרתף" שלי,
יביט בשדים שלי, בדיוק כפי שאתה רצית להביט, התגלה כלא אמין. כאשליה. 

הייתי רוצה שתלך לך רחוק ממני, ששפתי יפסקו מלרצות שפתיך בשנית. 
שגופי יפסוק מלהשתוקק לחיבוקך החזק והעוטף,
ועיני לא יחפשו עינייך בכל אדם שחולף.
הייתי רוצה שתפסיק להיות כל כך בטוח בעצמך ותבין עד כמה הקרקע שהנך עומד עליה רעועה. 
הינך בודק אותי, בכל הודעה, בכל חודש. (האם אני עוד שם) 
אך צר לי להודיעך, אינני. לא עוד.

ואולי.. אולי רק השבוע תבוא, לחיבוק אחרון. 

תוצאת תמונה עבור ‪Last hug‬‏
0 תגובות
מעוררת את הלב
09/06/2017 15:51
שיפוצניקית
הגיע הזמן להתעורר. 

עבר לו זמן רב, מאז הנחתי ידי על המילים. האותיות מלאות אבק מולי, זועקות לאצבעותיי. 
השנה חולפת לה, כל כך מהר. והגיל, משתנה למולי. אינני מזהה את האדם שאני במראה. 
השינויים שחלים בי לאחרונה, הפכו אותי למאושרת. 
אינני זוכרת מתי חשתי כך... אינני זוכרת מתי האושר בא בעוצמות מכושפות.

הוא אחז בי, וחייך את חיוכו הביישן.  
"תואילי בטובך לזכותי בריקוד יקירתי?" 
בעיוורון הושטתי ידי, נצמדתי אליו כה קרוב.. עד שחשתי בו הולם בי. 
ורקדתי. 
מסוחררת, הנחתי גופי על הקרקע, מביטה בכוכבים, ותוהה על עצם קיומי. 
"שיגעון" המוח שלי החל לשוחח עמי. 
שפתיי הקפוצות, חיפשו להן אוויר, הן ננשכו לא פעם ולא פעמיים, 
וחייכו עד שכאבו לי הלחיים האדומות. 

אינני יודעת אם כך זה לאהוב מישהו, אך קולו, נוכח בי. וכעסו המתקתק שובה אותי. 
משהו בי מושך אותי לאחור ולוחש לי להיזהר, אהבה היא איננה עבורי. 
אך באותה העת, משהו אחר בי זועק, כמעט ומתחנן שאקפוץ למים. שלא אתחרט. 
שאחבק אותו קרוב אלי, כל כך קרוב עד שהלב ירעד ויפלס דרכו אליו. 
משהו בי כל כך מפחד, אוחז לו בשברי ודוחק בי להינעל, לבנות עוד חומות.
מטיח בי ניסיונות עם בחורים שונים, מילים שנרקמו מהן אכזבות, 
ומניח מולי את הסדקים והצלקות. 
אך הצד השני, מלטף, מחייך וקורא לי- להתעורר. 

תוצאת תמונה עבור ‪love fight‬‏
0 תגובות
ברוך הבא
04/04/2017 23:23
שיפוצניקית
"את כל כך יפה.."
הוא לוחש אל תוך אוזני ואני מתמלאת חלחלה. 
גופי נע באי חשק וידי משחקות את המשחק יחד עם שפתי שננשכות למולו. 
עיניו הנוצצות עיוורות אל עיני המתאפקות, החוסמות את הדמעות שמגרדות 
בגרוני ומטפסות מעלה מעלה באנחה. 
הוא לא יבין שאינני זקוקה לגוף מעלי, אלא לבית. 
אינני זקוקה למחמאות אלא לחיבוק חם ועוטף, חיבוק שלא אומר דבר,
אך מגלה כל כך הרבה. שלא דורש, רק נוכח. 
עיניו עוברות על גופי בהתרגשות ואני מרגישה כה ערומה, אך הוא עיוור. 
כל כך עיוור למה שנגלה מולו. לשברים, לדמעות, לכאב, לבדידות. 
'מסכן..' 
אני חושבת לעצמי, הוא איננו יודע שכאשר מתרגלים לבדידות אין סיכוי להכניס אדם. 
הוא תמיד ירגיש זר, הוא תמיד יהיה זר, הוא לא ימצא מקומו. 
'אתה אורח' אני רוצה לזעוק לו. ואינך רואה את הבלגן. 
אינך רואה את האבק, את קורי העכביש. אינך רואה את הכאוס.
ואם הנך רואה, אתה מסתיר זאת טוב.
כל כך טוב, שעינייך נוצצות וכל מה שאתה חושב שאני זקוקה לו ויעשה לי טוב-
הוא גוף על גוף. חתיכת בשר. ומגע רעבתני. 
"את כל כך יפה..." 
הוא פולט את המילים אל תוך אוזני ואני רק רוצה לכסות עצמי וללכת, 
להתפזר לי ברחוב ולקוות שיום אחד יכנס לתוכי אורח שיבין...
שכל שאני זקוקה לו הינה כתף להניח עליה ראשי, להכתים אותה
בדמעותי במילותי בשתיקתי. 
שכל מה שיעשה אותי מאושרת הן עיניים נוצצות מהבנה, 
וחיבוק עוטף עד שלא אוכל לחוש בגופי הזועק. 
עד אשר מחשבותיי יפסקו. 
עד אשר הכל יהיה כל כך מאושר והבדידות תסתלק מעלי.
עד אשר.. 
עד אשר דאגתי היחידה תהיה, היכן להניח את המיטה שלי ושל האיש הקבע 
שחדר אל תוך ליבי בקבלה, בהבנה, בהקשבה. 
ואני אקבל אותו בצהלות וריקודים, עם שלטים כה גדולים, 
ועם אחד נוסף... אחד כזה שמצביע על כניסתו, 
שיתנוסס בגדול ובו יכתבו המילים-  "ברוך הבא"
אכן ידידי ברוך הבא אל ביתי. 
אנקה אותו לקראתך, אצחצח אותו עבורך. רק תהיה... 
אל תחמיא כל כך הרבה, אל תחשוב שאתה יודע, אינני ההיא או זו שהייתה אחריה. 
תלמד אותי, בעדינות ובגאווה. 

תמונה קשורה
9 תגובות
להבה
01/04/2017 21:40
שיפוצניקית
תבעירני, עד שאהיה להבה כה גדולה, 
עד שלא תוכל לשלוט בי במבטך. 
תאהבני, כאוויר, ותתטפחני על ידי הרוח. 
תאבד עימי שליטה ותן לי להראות לך למה אני מסוגלת. 
אהיה מגוונת בשלל צבעי הקשת, כך שבכל פעם תכירני מחדש. 
והקרעקע הינה אותה קרקע עליה אני בוערת. 
הרפה את המושכות והתהלך אחרי, אוביל אותך באותם הדרכים 
אשר איבדת עצמך ואראה לך את האור שמזמן גרמת לו להיות לאשליה.
תבעירני, ועשה את כל מה שידרש. 
אתה תהיה המצית, אני אהיה האש.
הנח לי לזרום בתוכך שאהיה חמצן לליבך ואני אטפל בכל כאב מיותר ודאגה. 
אכניסני בזהירות אל דלתות ביתך, ארים את השטיח ואקח את המפתח 
אל מקומות שלא ראו זה זמן את העולם האמתי ואף רגל אדם לא דרכה על רצפת ביתך. 
אנקה שם, את האבק שהצטבר. את הכאב שהתאקלם. 
ואסלק משם דאגות מיותרות, בדידויות בזויות, אפילו הקירות יביטו בי בתדהמה. 
אדליק אורות ששכחו זה מזמן את צבעם. 
במקומות ריקים מדיבורים ואנשים, אכניס אותי בדממה. 
תבעיר בי את כל מה שקיים, עשה כל מה שידרש.
התאמץ! התאמץ!  
היה לי קרקע ואני אשבור שיגרה,
אבעיר בך. אבעיר אותך. 
אתחנן לקראתך, עם גופי, עם לבי, עם עיני ומבטי. 
אתמזג עימך ואתמסר כל כולי.

תוצאת תמונה עבור ‪fire‬‏
5 תגובות
אושר
20/03/2017 14:58
שיפוצניקית
היא רוכנת את גופה הקטן לעברי, עיניה הגדולות מביטות בעיני
ולפתע אני מרגישה גל של אהבה עוטף אותי.
אני אוחזת לה בידה ומנסה להישמע תוקפנית, בפנים הכל נמס בי.
"את תלכי למיטה. מאוחר." אני אומרת ומנסה להתעשת. 
"אבל..." היא לוחשת ויודעת שכל זה זו הצגה אחת גדולה
"אני רוצה לישון איתך.." פיה הקטן ממלמל וידה עוטפות אותי לכדי חיבוק. 
אני מנידה את ראשי ומזיזה אותה מעלי, "תלכי למיטה שלך." 
היא מתחילה להזיל דמעות, והלב שלי מתכווץ בתוכי
"אני מפחדת.. אני אוהבת אותך ורק איתך אני מרגישה בטוחה. בבקשה..." 
שפתי ננשכות, אני מטשטשת לה גבולות.
אינני מסוגלת פשוט לשלוח אותה להכתים את הכר כל הלילה.
גופי זז הצידה ונותן לה להיכנס אל תוך החדר, היא רצה למיטה בשמחה 
ומנשקת אותי.
"את יכולה לחכות עד שארדם? ואז תכבי את האור?" 
אני מהנהנת ומחייכת אליה.
נותנת לה לאחוז בידי.
היא נרדמת והנשימות שלה כל כך רגועות והחיוך לא מש מפניה.
ואני תוהה... 
אם זה עושה אותה מאושרת וכל שנפגע כאן זהו רק טשטוש קטן 
שאוכל להשיב אותו במהרה בפעם אחרת, 
אתן לה את הרגעים הללו, הרגעים שאני מאמינה שממלאים אותי בכוח 
הרבה יותר מאשר אותה. 

תוצאת תמונה עבור ‪sleep‬‏
7 תגובות
דיכאון
19/03/2017 19:53
שיפוצניקית
יום אחרי יום. 
'פתחי בעדינות, הלבישי על פנייך. 
אין לשים על פנים לאחר עיניים רטובות מדמעות, התוצר לא עובד כאשר אינך מאמינה בו. 
תופעות לוואי: דיכאון.'
יום אחרי יום. 
אני פותחת בעדינות ומלבישה את החיוך על פני. עיני היבשות הפכו אדישות ומשהו בי נסדק. 
הדברים הצטברו והצטברו בערימה כה גדולה, שהיום קברה אותי, ללא כל התחשבות. 
וחוסר הנשימה. והדמעות. 
והחיוך, נעלם כלא היה. 
ותופעת הלוואי התעוררה. ואני שוב.. מנסה. 
יום אחרי יום. 
אני מניחה את הכאב בצד והמחשבות עטופות ואזוקות הן שמורות עם השדים 
שלא ראיתי מאז היותי בת 14. 
הגוף רועד מדמעות שלא פוסקות. והסכין מלטפת את עורי. 
להפר הבטחה ישנה? 
לא אשקר, ישנו משהו כל כך מרגיע בידיעה שאתה עומד על הקצה ויכול לקפוץ בכל רגע. 
להרפות מהמושכות ולשחרר. 
היו תקופות שקברתי את כאבי עם כדורים ולא פסקתי מלישון. 
דפקתי את הגוף שלי, יום אחרי יום. 
כל כך קל לאבד שליטה, לאבד את עצמי, להתייאש.
ליפול חזרה לגחמות ישנות של הילדה שהייתי. 
יום אחרי יום. 
'פתחי בעדינות, הלבישי על פנייך. 
אין לשים על פנים לאחר עיניים רטובות מדמעות, התוצר לא עובד כאשר אינך מאמינה בו. 
תופעות לוואי: דיכאון.'

תוצאת תמונה עבור דיכאון
2 תגובות
נשאר שם
13/03/2017 14:01
שיפוצניקית
הוא התמוטט היום.
הצלחת עפה באוויר ומצאה את עצמה מתנפצת על הקיר.  
הוא אחז בפח והעיף אותו בכעס. 
התסכול שלו היה כה גדול, שכל מה שהיה על השולחן באותו הרגע 
מצא את עצמו שבור ומרוסק על גבי הרצפה. 
נכנסתי הביתה, מביטה בו המומה, רואה את אחותי חומקת לה אל תוך החדר.
ואת אמא שלי מנסה לעצור את הדמעות, רועדת שם בפינה.
"אל תחפשי הגיון בשיגעון", אתמול אמרו לי.
אבל השיגעון הזה...
הוא צץ משום מקום, חומק כמו זכוכיות קטנות 
שחודרות אליך בחלקיקים כה קטנים, שעד שאתה שם לב,
אתה משתגע בעצמך, 
ושוכח שפעם.. 
פעם היה הגיון בכל זה. 
פעם היה אחרת. 
משהו בי נשאר שם, עם הזכוכיות שניקיתי, עם התסכול שהוא לקח איתו 
ויצא מהבית מבלי לומר דבר, עם הרעידות של אמא והבריחה של אחותי. 
משהו נשארת שם, והותיר אותי ללא. 
חשה בהתרסקות הפנימית. 

תוצאת תמונה עבור זכוכיות מנופצות
2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
תמיד

"לך אקרא: אהובה.
לך אקרא: אהובה עד אחרון פרפורי מאודי.
לך אומר: אהובה,
לא אהבתי כך מעודי.

אם יאמרו לי כי שמך בדוי,
לא אכה על בדיה ועל חטא.
אשרי העובר שתוי
את שיבעת מדורי העת."

-אברהם חלפי.